.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
.
כאמור משה וויטנברג היה חסיד חב"ד שעלה לירושלים בשלהי המאה ה – 19, ותרם רבות לעיר ולתושביה.
ומספר עליו אחיינו יצחק שריון בספרו "זכרונות":
"עשרו של האיש הזה הגיע לסכום של חצי מליון רובלים רוסיים, שזה נחשב לסכום עצום בעת ההיא. בהיות והאלהים מנע ממנו פרי בטן, שם לו למטרה להציב לו יד ושם בירושלים עיר הקודש ע"י הקמת בתים ושכונות בתוכה, שיהיו לתפארת".
על פעולותיו בעיר העתיקה מספר עוד יצחק שריון:
הרב ר' יהושע לייב דיסקין ייסד בעיר בית יתומים בשנת 1881, ולצורך זה קנה חצר גדולה שאת קנייתה מימן מהלוואות שנלקחו מערבים. כשהגיע זמן הפירעון, לא היה הכסף בידי הרב דיסקין, והוא היה צפוי להשלח למאסר. פנו אז רבני ירושלים לר' משה וויטנברג בבקשת עזרה, והוא התנה את עזרתו בכך שהחצר תעבור על שמו, והוא יקדיש אותה מיד לבית היתומים, ולעוד מוסדות תורה וחסד לפי ראות עיניו. גם כאשר עבר בית היתומים לעיר החדשה, המשיכו לגור בבית יהודים בשכירות, ודמי השכירות נמסרו לבית היתומים.
רכישת הנדל"ן הראשונה של ר' משה וויטנברג היתה שני בתים גדולים שהכילו כ – 20 דירות בנות שניים עד שלשה חדרים. הבתים היו שייכים לערבי נוצרי, ור' משה וויטנברג נכנס איתו למשא ומתן. אבל הפטריארך הקתולי של ירושלים הקדים אותו, ורכש את הבתים.
ר' משה לא נכנע, והחליט לנסות לרכוש את הבתים מידי הפטריארך,
למרות שקשה היה להאמין שהפטריארך יוותר על רכוש זה הנמצא קרוב ל"וויה דולורוזה". ר' משה פנה למתורגמנו של הפטריארך, ערבי נוצרי, ובסבלנות תוך כדי תשלום כספים נכבדים למתורגמן, ניהל שוב משא ומתן עם הפטריארך בסיועו של זה. הבעיה היתה שהפטריארך דיבר צרפתית, שפה אותה לא ידע ר' משה, ולכן הוא פנה לאליעזר בן יהודה ששלט בשפה זו היטב. בן יהודה גר אז בשכונת "מחנה יהודה" ולכן קנה ר' משה חמור עבורו כדי שיוכל להגיע בקלות לעיר העתיקה. בסופו של דבר הקניה בוצעה, והבתים עברו לידי ר' משה וויטנברג. ר' משה רצה לשלם לבן יהודה, אולם הלה סירב בטענה שאת שכרו קיבל כבר בזה שזכה לתרום לכך שרכוש קתולי יעבור לידיים יהודיות. ר' משה החליט לחתום על עתונו של בן יהודה – "הצבי", כמחווה לבן יהודה, אבל כאשר הגיעו הגליונות לידיו החביא אותם,שכן עבורו דעותיו של בן יהודה גבלו במינות, שלא יאה, לא לו ולא לבני ביתו לקרוא בהם. ר' משה וויטנברג נהג לתמוך בבן יהודה העני, ויום אחד אמר לו שיתמוך בו בסכום כפול, בתנאי שידבר איתו באידיש ולא בלשון הקודש. בן יהודה סירב כמובן.
באחת הדירות שבאחד הבתים עליהם סיפרתי גר ר' משה, ובשאר הדירות התגוררו חסידי חב"ד. הבית עצמו עומד מעל רחוב הגיא והוא ידוע כיום כביתו של אריק שרון.
.
בית ויטנברג ברחוב הגיא בעיר העתיקה
.
משה וויטנברג שלח את ידו ותמךבתושבי העיר גם בענינים אחרים. לדוגמא: כולל חסידים עליו נמנה ר' משה בהיותו חסיד חב"ד, היה בתחילת דרכו, באמצע המאה ה – 19, חלק מהכולל האשכנזי הגדול בירושלים שנשלט ע"י הפרושים(המתנגדים). משך עשרות שנים ניסו החסידים להפרד ולהקים כולל נפרד, ורק בשנות ה – 70 של המאה ה – 19 עלה הדבר בידם. ההיפרדות היתה חשובה בעיקר מסיבות כלכליות, שכן החסידים שילמו לפרושים עבור שירותי: שחיטה, קבורה , וכד'. משה וויטנברג קנה חלקת אדמה על הר הזיתים עבור הכוללים החסידיים ווהלין וחב"ד, כדי שתשמש כחלקת קבורה, אבל למרות שהחלקה נקנתה, עברו הרבה שנים עד שקיבלו רשיון לקבור בה, הן בגלל ההתנגדות הפרושית, והן בגלל התנגדות בעלי קרקעות ערביות סמוכות.
ר' משה וויטנברג ניצל את הקרקע הריקה לזריעת חיטים עבור מצה שמורה ע"י אריס ערבי. בחוזה עם הערבי נכתב בפירוש שאסור לו לחרוש בשור ובחמור יחדיו, וכן אסור לו לזרוע כלאיים. בסופו של תהליך כאשר הכל נעשה כדת וכדין, היה ר' משה מזמין את ר' שמואל סלנט – רבה של ירושלים, להשגיח על האפיה, וכמובן שהיה מאושר שהמצה על שולחנו של ר' שמואל בליל הסדר היתה מצה שהוא היה אחראי על הכנתה.
עזרה גדולה נתן ר' משה לבית החולים "ביקור חולים" בירושלים,
וכותב על כך חיים מיכל מיכלין, שעבד תקופת מה בבית החולים, בספרו – "בראי הדורות":
"ביום א' ל"ג בעומר (1889) הוחג חג חנוכת הבית החדש, הנבנה על מרומי הביקור חולים הוספיטל בחסד הגביר ר' משה וויטנברג נ"י,
ורעייתו הכבודה חיה. בפאר והדר ברוב עם והדרת קודש, חגגו כל נכבדי העיר את החג הזה אשר ממנו מקור נפתח לישע וחיים לאדם רב, וכל העומדים נסכו דמעות גיל למראה הנהדר ההוא, לראות כי קם הגביר ר'משה הנ"ל כמושיע לחולי ציון האומללים".
לאחר מותו חולק כל רכושו למוסדות תורה וחסד, שכן ר' משה וויטנברג היה חסוך ילדים.